הכרעת דין בתיק ת"פ 8652-01-09 - פסקדין

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של מעשה מגונה , לפי סעיף 348 לחוק העונשין התשל"ז-1977 .

2. על פי כתב האישום ביום 25.1.08 הגיעה ט.ש (להלן:"המתלוננת") לביתה (להלן:"הבית") והתעכבה בכניסה בחפשה בתיקה את מפתחות ביתה. באותה עת קרב אליה הנאשם מאחור ואחז בישבנה.

3. הנאשם כפר בכל המיוחס לו וטען כי זוהה על ידי המתלוננת, בטעות, בעת הגיעו לבקר את גרושתו בתחנת המשטרה.

4. באשר לעצם קרות האירוע ונסיבותיו נשמעה מטעמה של המאשימה עדותה של המתלוננת אשר העידה כדלקמן:

"זה היה יום שישי, חזרתי ממרכז העיר הביתה, עמדתי בכניסה לבנין, הדלת של חדר המדרגות ננעלת אצלנו, חיפשתי בתיק שלי את המפתחות של דלת הכניסה, והרגשתי שמישהו בא ועומד ממש מאחורי צמוד, אז הסתובבתי לראות מי זה, וראיתי שמישהו עומד ממש ממש צמוד כזה, חשבתי שזה מישהו שבא לשכנים ומחכה שאפתח את הדלת. חזרתי לחפש בתיק את המפתחות, בשניה שהסתובבתי הוא פשוט בא ותפס לי את התחת, ממש ממש נלחצתי ונבהלתי, הוצאתי טלפון מהתיק, אמרתי לו שאני מחייגת למשטרה, שילך משם, התחלתי לצעוק, ממש ממש נבהלתי, הוא התרחק כזה, יצא מהשביל של הבנין ויצא מהבנין, לא ענו לי באותה שניה במוקד אז נבהלתי, רציתי להיכנס הביתה, חזרתי לחפש את המפתחות ופתאום ראיתי שהוא כאילו בא מסביב, זה כאילו טיפס על גדר קטנה כזו, בא מסביב ומציץ עלי מאיפה שהפחים, ממש ממש נבהלתי, התחלתי לצעוק, ברחתי משם, התקשרתי למוקד של המשטרה ומכיוון שאני גרה קרוב מאד למשטרה, בזמן תוך כדי שאני מדברת עם המוקדנית הגעתי לשם, הייתי נסערת ותוך כדי שאני מדברת איתה הגעתי למשטרה. באתי לתחנה המשטרה, בזמן שחיכיתי לשוטר למסור עדות מסרתי ליומנאית פרטים אודותיו שיחפשו אחריו. שלחו ניידת, היא מצאה מישהו שזה לא היה הוא, בזמן שחיכיתי לחוקר למסור לו עדות, הנאשם נכנס וזיהיתי אותו, זה היה הוא, עם המעיל ועם כל הפרטים. "

( עמ' 7 לפרוטוקול ש' 9 ואילך).

5. שוטר הסיור גרינברג מתתיהו (להלן:השוטר") העיד כי קיבל את תיאור החשוד במעשים מיומנאית התחנה דנית (להלן:"היומנאית") וכפי שציין בדו"ח ת/2 : קירח, מלא, גיל 40, לבוש במעיל שחור עם סימן אדום לפנים.

6. גם השוטר העיד כי עיכב לתחנת המשטרה חשוד שענה לתיאור זה ואולם המתלוננת שהיתה במקום שללה כי המדובר במי אשר ביצע את המעשים. בנוסף ציין כי באותה העת הגיע לתחנה הנאשם והמתלוננת זיהתה אותו.

7. היומנאית ציינה בדו"ח שערכה, ת/3 כי הנאשם נכנס לתחנה, ניגש ליומן וביקש לדבר עם עובדת המטבח טטיאנה. המתלוננת אשר נכחה במקום טענה כי עסקינן במי שהטרידה  מינית מספר דקות קודם לכן וכי התיאור היה זהה לדיווח.

דיון

8. מעבר לתיאור האותנטי של האירוע ותחושות המתלוננת בעת ביצועו, אשר העידו על מהימנותה, לא נמצא כל מניע לפקפק בגרסתה באשר לעצם קרות האירוע ומהלכו.  ולא כל שכן בעת שלא שררה כל היכרות מוקדמת בינה לבין הנאשם ואף לא ייחסה אותו ספציפית לו, או לכל מאן דהוא אחר.  התרשמותי בדבר כנותה של המתלוננת אף התחזקה מהעובדה כי לא זיהתה את החשוד הראשון שעוכב כמי שביצע את המעשים והוא שוחרר.

9. השאלה הטעונה הכרעה עתה הינה האם הוכח מעבר לכל ספק סביר כי אכן עסקינן בנאשם.

10. הנאשם זוהה על ידי המתלוננת, באקראי, באופן ספונטאני ונקבע בהקשר זה בע"פ 10/08 איליה ניסנוב נ' מדינת ישראל, כדלקמן:

"באשר לזיהוי זה של המתלונן את המערער אומר, כי מדובר בזיהוי אקראי אותו לא יזמו החוקרים, ושכאמור, התרחש במפתיע כאשר המתלונן יצא מתחנת המשטרה, מלווה בחוקר. בזיהוי המתבצע בדרך זו אין כל פסול (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 353, 391 (1993)), אולם משקלו מסור לשיקול דעתו של בית-המשפט נוכח הנסיבות בהן התרחש. משקלו של זיהוי זה אינו נופל מזיהוי במסדר פורמאלי, אולם מקום שנמצא כי הזיהוי התבצע בנסיבות שהיה בהן "כדי 'לרמוז' על כך שהמזוהה הוא זה שנחשד בביצוע העבירה - מתכרסם משקלו הראייתי" (ע"פ 3727/93 עזאמי נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (לא פורסם, 17.5.94)). מאידך, הודגש גם כי "זיהוי ספונטאני יכול להיות עדיף ואמין יותר מאשר זיהוי חי, בנסיבות מסוימות. ניתן בנקל להצביע על גורמים שבהם לזיהוי הספונטאני עדיפות על פני הזיהוי במסדר. המזהה נמצא עם עצמו, ברגע הזיהוי הוא אינו חשוף ללחצים, ההשוואה היא בין דמות שהתקבעה במוחו לבין דמות האדם שבפניו והשכנוע הפנימי שלו - מקורו בדמות שנחרתה במוחו כשלם, בהבדל מפירוק השלם לגורמיו. ההסתייגויות הנשמעות בדרך כלל כנגד הזיהוי במסדר זיהוי ספונטאני מקורן בחשד או בחשש שמא אין מדובר בספונטאניות, אלא בתכנון של החוקרים להפגיש את החשוד עם המזהה כאשר הנסיבות תרמוזנה למזהה כי לפניו החשוד" (ע"פ 3055/06 גרובי נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (טרם פורסם, 8.1.07)). "

11. ובענייננו, בחינת אופן הזיהוי ונסיבותיו אינו מקים כל חשש שהיה בו כדי להדריך את המתלוננת לזהות את הנאשם דווקא כמבצעה של העבירה ועל כן יש ליתן לו את מלוא משקלו. שכן, כפי שתואר לעיל, הובא לתחנת המשטרה חשוד אחר, והמתלוננת שללה כי עסקינן במבצע העבירה. ואילו הנאשם הגיע למקום באקראי, מיוזמתו בלא כל קשר לאירוע אלא על מנת לשוחח עם גרושתו, אשר עבדה בעת הרלוונטית במטבח התחנה ובאותה העת זוהה בוודאות על ידי המתלוננת.

12. המדובר בזיהוי שהתרחש זמן קצר לאחר קרות האירוע. כמו כן שוכנעתי כי במהלכו של האירוע עלה בידי המתלוננת להבחין בתווי פניו של הנאשם ובפרטי לבושו ולנצור אותם בזיכרונה , הן בשלב בו עמד מאחוריה והן בשלב בו הבחינה כי לא עזב את המקום אלא התחבא מאחורי חומה.

13. הנאשם מנגד לא זכה לאמוני. ניתן היה להתרשם בבירור מהאמור בהודעתו במשטרה כי ניסה להרחיק עצמו ממקום האירוע. בעת שנחקר תחת אזהרה נטען בפניו כי מיוחס לו ביצוע מעשה מגונה בכתובת הבית. הנאשם תיאר את מסלול הליכתו עד לתחנת המשטרה ואולם ציין כי שמות הרחובות בהם עבר אינם ידועים לו. הוא אף טען ספציפית כי רחוב זה  אינו מוכר לו ( ת/1 ש' 14 ו-20).

ואילו בעדותו בבית המשפט ציין הנאשם במפורש כי עבר דרך הרחוב בו מצוי הבית ( עמ' 17 לפרוטוקול ש' 1) מקום ביצוע העבירה ויהא בכך כדי להוות תמיכה ראייתית לגרסת המתלוננת.

14. תמיכה נוספת לגרסת המתלוננת היתה העובדה כי הנאשם אכן היה לבוש במעיל השחור עם "הסימן האדום", כפי שתיארה ( ת/1 ש' 21). גם בהקשר זה ניתן היה להתרשם בדבר חוסר מהימנות הנאשם וניסיונו להרחיק עצמו בציינו בעדותו בבית המשפט כי היה לבוש במעיל בצבע חום בהיר עם סימן בשחור ולבן. המדובר בגרסה כבושה אשר לו היה בה שמץ של ממש לבטח היה הנאשם טוען זאת בפני החוקר, בעת החקירה, משהטיח בפניו כי המעיל שלבש זהה לתיאור המתלוננת.